הצצה למפגש טיפולי

תסריט 1: אורנה (שם בדוי), בת 57, אימא ל-2, לא עובדת.

אני מביאה כאן את אחת הפגישות שלי עם אורנה, כאשר היא מגיעה אליי אחרי יום שלם של התרוצצויות עם הכלבה החולה שלה.

אורנה: אני הייתי "ילדה רעה השבוע", לא שמרתי בכלל ואכלתי את כל הבא ליד.

אני: היית "ילדה רעה", את אומרת, למה את מגדירה את עצמך ישר כ"ילדה רעה"?

אורנה: כי אני יודעת מה מצופה ממני ומה אני צריכה לעשות ואני עדיין לא עושה את זה.

אני: מי אמר שאת חייבת או צריכה לעשות משהו?

אורנה: אני חייבת לרדת במשקל, כדי להרגיש טוב יותר ולהיות קלה יותר, לשפר את הבדיקות שלי! למה אני לא שומרת על עצמי, הרי ראיתי את אימא שלי, גססה לי על הידיים, מה אני רוצה להיות באותו מצב? לא מבינה את עצמי!

אני: הזכרת את אימא שלך, כאשר טיפלת בה, איך התנהלת אז?

אורנה: אוי, אז מבחינת האוכל היה קטסטרופה, אכלתי מתוק כל הזמן, לא זוכרת מה וכמה אכלתי, ידעתי רק שרק זה יכול לעזור לי לטפל בה ... .

אני: אז טיפלת באימא שלך ועכשיו את מטפלת בכלבה שלך?

אורנה: באמת אני כל הזמן חוששת שהיא הולכת למות לי על הידיים, כמו אימא שלי והכלבה הזו היא האהבה שלי עכשיו, רק היא מחזקת אותי ... אני מרגישה כל כך לבד וכשהיא מתכרבלת עליי, אני מרגישה אהבה גדולה… .
כאשר אימא שלי הייתה חולה, גם אז אכלתי מלא מתוקים וגם עכשיו, אז מה את אומרת שזו אכילה רגשית?
אני עושה איזו השלכה, חוזרת על אותה התנהגות?

אני: מה את חושבת? האם זה יכול להיות?

אורנה: אני חייבת לאכול מתוק, זה מטשטש לי את המחשבות שאני לא רוצה לחשוב עליהן ... .

אני: ... מטשטשת את המחשבות ואת הרגשות, כי הגוף שלנו הוא מדהים בעניין הזה, הוא לא יודע לעשות 2 דברים בבת אחת – גם לעכל כמויות של אוכל וגם להרגיש, אז על מנת לא להרגיש, אולי לא להרגיש עצב מהמחשבה שגם הכלבה האהובה שלך הולכת למות, את אוכלת, גורמת לעצמך סוג של קהות חושים – יכול להיות?

אורנה: כן ... רוב הסיכויים שזה ככה ... אף פעם לא קישרתי את זה … .

תסריט מס' 2: רונית (שם בדוי), בת 43, אחות ראשית במרפאה.

רונית הגיעה אליי לטיפול בגלל סוכרת, שיצאה מאיזון ועודף משקל. כבר במפגש הראשון רונית אמרה לי, שהיא יודעת את כל התאוריה, היא מדריכה אנשים במרפאה, אך לא יכולה לעשות שום דבר עם עצמה, היא מאבדת שליטה מול האוכל.

מביאה כאן את המפגש השלישי שלנו:

רונית: שוב אכלתי קרואסון השבוע, יודעת שזה לא טוב לי, יודעת שאני צריכה לרדת במשקל ולא יכולה לעמוד בזה! יודעת שאני אוכלת מתוך עייפות ועצבים ואחרי זה אני כועסת על עצמי ולא יכולה להסתכל על עצמי מרוב בושה! אני לא מודדת סוכר, כי אני לא מסוגלת לראות את המספרים המפחידים שהמכשיר מראה.

אני: רונית, את אומרת שאת יודעת מה מפיל אותך, את מתפתה ואז כועסת על עצמך, האם הסיטואציה הזו מזכירה לך משהו?

רונית: אני כמו ילדה קטנה שאומרת - בא לי!

אני: ומה הילדה הזו רוצה?

רונית: היא רוצה שיטפלו בה, נמאס לה לעשות הכל לבד!

אני: בואי תתארי לי את הילדה הזו.

רונית: אוי, היא מקסימה (מחייכת) – יש לה עיניים כהות ושיער ארוך, שחור, מבריק. יש עליה שמלה אדומה עם נקודות לבנות ונעליים לבנות. היא עומדת באמצע החדר, שמה ידיים במותניים, עושה פרצוף כועס ואומרת – בא לי!

אני: את אומרת, שהיא עייפה מלעשות את הכל לבד, שבא לה שיטפלו בה. איפה את חושבת שהיא צריכה עזרה?

רונית: אני עובדת ב-2 מרפאות, יש עליי ביקורות, הזמנות ציוד ומטופלים, אין לי זמן ללכת לשירותים, שלא לדבר על לאכול. אני חוזרת הביתה מותשת מעבודה ויש לי להכין ארוחת ערב ולאסוף את הכביסה ולעזור לילדים להכין שעורי בית ובעלי חוזר מאוחר, אוכל והולך לראות טלויזיה ואני מסדרת את הבית עד הלילה ואין לי זמן לכלום, אני עייפה, נמאס לי!

אני: אם אני מבינה נכון, הילדה הקטנה דורשת "צדק משפחתי"!

רונית מחייכת ודמעות בעיניים שלה: "כן"!

אני: רונית, את יודעת שלכל אחד מאיתנו יש מקום, מקום שמגיע לו בעולם הזה. העניין הוא שהמקום הזה קיים, הוא שלנו, רק שאף אחד לא יתן לנו אותו, אם לא נדרוש אותו לעצמנו. אף אחד לא יבוא ולא יגיד "קחי, רונית, זה המקום שלך …". רק את יכולה לקחת אותו לעצמך. האם יש משהו שאת יכולה לעשות כצעד ראשון בהתנהלות היומית שלך שיעשה טוב לילדה הקטנה בשמלה האדומה עם הנקודות הלבנות?

רונית: כן, אני חושבת שהגיע הזמן שאגיד למנהלת שלי שאני לא יכולה לעבור 2 ביקורות במקביל ב-2 מרפאות – שתחפש פתרון. בנוסף, אני רוצה להתחיל להביא אוכל לעבודה ולעשות לעצמי הפסקה בצהריים, כמו שכל העובדים במרפאה עושים! זה בטוח יקל עליי מול הפיתויים של הממתקים, כי אהיה שבעה.

אני: רונית, אלה 2 צעדים מאוד אמיצים, את חושבת שזה ריאלי בשבילך לעשות את זה?

רונית: כן, בהחלט! המצב כבר מספיק חמור, הגיע הזמן שאתחיל להשקיע בעצמי.

נ.ב. על "השקעה בעצמי" דיברנו בכל הפגישה השנייה שלנו, אך באותו זמן, רונית עדיין לא הייתה מוכנה להתחיל להשקיע בעצמה, היא הייתה זקוקה לזמן, להבשיל. ברגע שהיא אמרה בעצמה ולעצמה שהגיע הזמן להשקיע בעצמה והגוף שלה, והיא שמעה את עצמה אומרת את זה, זה קיבל זווית אחרת לגמרי, היא קיבלה מוטיבצה לפעול!

תסריט מס' 3: עדי (שם בדוי) , בת 45, רופאה, אימא ל-3, מרכז הארץ.

עם עדי, בגלל המרחק, עבדנו דרך תוכנת סקייפ. המפגשים התנהלו מול המחשב, עם מצלמות, מה שיצר תחושה של מפגש אמיתי בקליניקה.

עדי פנתה אליי בגלל בעיית משקל שהטרידה אותה כבר מספר שנים. לאחרונה, המשקל הקשה עליה, היא סבלה מכאבי גב והמצב רק הלך והחמיר. במפגש הראשון שלנו היא ספרה, שכבר תקופה שהיא לא הולכת, אפילו להתעמלות של פעם בשבוע, שהייתה מקפידה ללכת אליה שנים רבות.

מביאה כאן חלק מהפגישה הראשונה שלנו, אחרי שעברנו על שאלון שעדי מילאה לפני הפגישה ושעברנו עליו יחד לחידוד מספר נקודות.

אני: עדי, אז אני מבינה שמה שהכי מטריד אותך זה המשקל שלך, אך הגעת אליי דווקא עכשיו, כיוון שכאבי הגב, מהם את סובלת כבר תקופה, החמירו ואת לא מסוגלת לעשות אף את ההתעמלות שהקפדת עליה שנים. אני גם מבינה שאת מקפידה על הרגלי אכילה בריאים בבית, מכינה לילדים אוכל בריא ואתם מקפידים עם ארוחות משפחתיות, כמה שמתאפשר. הייתי רוצה להעביר אותך עכשיו קדימה בזמן, דמייני שיש לנו מכונת זמן ואנחנו יכולות לקפוץ, נגיד, שנה קדימה, איך את רואה את עצמך בעוד שנה?

עדי: עוצמת עיניים .. "אני רואה אישה, שמחה ומחייכת, לבושה בחליפה יפה, היא נראית זקופה ורואים שקל לה להתנענע. לפי הבעת הפנים והיציבה שלה אין לה כאבים, היא יוצאת מהרכב, היא על עקבים והיא הולכת בקלות לכיוון המרפאה".

אני: האם אנחנו יכולות לשאול משהו את עדי מהעתיד? את חושבת שהיא תהיה מוכנה לדבר איתנו כמה דקות?

עדי: מחייכת, עדיין עם עיניים עצומות. "כן, היא דווקא בשמחה"

אני: בואי תשאלי אותה, איך היא הגיעה להיות כפי שהיא? איך היא הצליחה להתגבר על המכשולים, עליהם דברת בשאלון, איך הצליחה להתחטב, להשקיע בעצמה, למרות הלו"ז העמוס, המשפחה, הילדים וכל העיסוקים? האם ויתרה על משהו, בשביל להשיג את החלום שלה?

עדי: לא, היא דווקא אומרת שהיא הצליחה לשלב את הכל מאוד יפה, פשוט ניהול נכון יותר של זמן, פחות שעות מול המחשב ("שעת זומבי" היא קראה לזה) והרבה נחישות. היא אומרת, שאין לה כמעט כאבי גב, שהיא מתעמלת... מדהים, לא מאמינה שזו אני ... האם אני יכולה להיות היא?

אני: היא – זו את! את – זו היא בעתיד, והתת-מודע שלך הראה לך שזה אפשרי. עכשיו, כאילו הכנסת כתובת לג'י.פי.אס הפנימי שלך – "אני רוצה את זה" ועכשיו הג'י.פי.אס. הולך להביא אותך לשם, כמובן, תוך כדי שתשתפי איתו פעולה... האם היא יכולה לתת לך טיפ כלשהו, איזה צעד ראשון, משהו לתחילת הדרך?

עדי: היא אומרת שהכי עזר לה המשפט: "שווה לי להשקיע בעצמי!" להגיד אותו כל יום וזה יתן לי מוטיבציה לעשות את כל מה שאני יודעת שאני צריכה לעשות.

אני: "רוצה" לעשות! ...המילה "צריכה" יוצרת לרוב קונוטציה של משהו שכופים עלייך.

עדי: נכון, רוצה לעשות, בשביל עצמי (חייכה), אני באמת רוצה לעשות, להשקיע בעצמי בשבילי, בשביל הילדים שלי, מגיע להם אימא בריאה ומאושרת, שאוהבת את עצמה. או קיי, אז נצא לדרך?